עובדות! סטטיסטיקה! … ולספר סיפורים??

 

התמונה הראשונה שקופצת לי לראש כשאומרים "לספר סיפור" היא מדורה. חלק מהסיפורים הגדולים ביותר סופרו סביב מדורה.

 

אחר כך, חשבתי לעצמי שסיפורים הם שפה בינלאומית שמשתמשים בה בכל העולם.
כשאומרים "סיפורים" אני כמובן חושבת קודם כל על האחים גרים הגרמנים, ומיד אחר כך על הסופרים האהובים עלי כמו טולקין וג'יי קיי רולינג הבריטים, או הסופר האמריקאי ג'ורג' ר.ר מרטין. בעצם, לכל הסופרים הגדולים, החל מהצרפתי גי דה מופאסן, הגרמני הרמן הסה, השוודי סטיג לארסון, הקולומביאני גבריאל גרסיה מרקס, הישראלי עמוס עוז – או כל סופר גדול אחר – יש דבר אחד גדול במשותף: כולם מספרי סיפורים נהדרים.

 

לא משנה באיזו שפה נכתב הספר במקור או בהתרבות המקומית של כל אחד מהסופרים, אנשים ברחבי העולם מזהים סיפורים גדולים.
חשוב מכך, הם מתחברים לסיפורים האלה.
או לסרט טוב או לסדרה טובה:
מי לא ראה את "מטריקס", "סופרמן", "משחקי הכס" ולאחרונה ממש – את "גמביט המלכה"?

 

עד עכשיו, לא חידשתי כלום. אבל מהי בעצם הסיבה לכך?

 

במאמר שכתבתי יחד עם הקולגה שלי, לינדה גרוס מקנדה, במסגרת המיזם המשותף שלנו "NONDATAPEEPS" שבא לעזור למי שמציג נתונים בפני אנשי "רק לא נתונים…" – אנחנו מביאות את הסיבות לכך ולמה כדאי לנצל את הסיפור גם, ודווקא בעיקר – איך להעביר מידע "יבש" בצורה שהצופה יתחבר אליו ויזכור אותו.

 

המדע שמאחורי סיפור סיפורים

 

מסתבר שיש סיבות ספציפיות ביותר לכך שאנשים מגיבים בדרך שהם מגיבים לסיפורים – ומדעי המוח יכולים להסביר מדוע, או אולי בצורה נכונה יותר, "איך". למעשה – התחום של מדעי המוח עוסק באיך המוח חושב.

 

מחקרים רבים מראים שכאשר אדם חווה תחושת אמפתיה, המוח מציף את הגוף באוקסיטוצין. זהו הורמון הידוע גם בשם "הורמון אהבה". זהו אחד ההורמונים שגורמים לנו "להרגיש טוב".

 

המחקרים מגלים גם שצפייה בסרט או האזנה לסיפור טוב גורמים לנו להרגיש – מעוררים אמפתיה לדמות הראשית. תגובה אמפתית זו בתורה מפעילה את השחרור של אוקסיטוצין, מה שגורם לנו להרגיש טוב, מגורים רגשית, והכי טוב, מחוברים מאוד לסיפור.

 

סיפור של היחיד מניע לפעולה

בנוסף, מחקרים הראו שהיכולת שלנו לייצר אמפתיה היא בסיפור שמתמקד באירוע שקורה לאדם אחד ולא באותו אירוע שקורה לכמה אנשים בו זמנית. קשר אמפתי זה קורה בין אם האירועים שמחים, ניטרליים או אפילו שליליים.

 

דוגמה מובהקת לכך התרחשה לאחרונה עם מלחמת האזרחים בסוריה.

 

בואו נחשוב, מתי שמעת לראשונה בהקשר מלחמת האזרחים בסוריה, איך מאות אלפי בני אדם נעקרו ואלפים נוספים נאלצו לעזוב את המדינה והפכו לפליטים.

 

לכמה סיפורים חדשותיים נחשפת על המוני פליטים שהתרסקו לחוף בזמן שניסו לברוח?

 

בכנות, כמה באמת חשבת על הפליטים? יותר חשוב, כמה הרגשת משהו לגבי המצב העצוב והנואש הזה?

 

רבים מאיתנו יכולים להנהן בראשנו, לזכור כי ניערנו את ראשינו, אולי אפילו ציקצנו קצת בלשוננו ו … המשכנו בפעילות היומיומית שלנו ושכחנו במהירות את הפליטים.

עכשיו – ניזכר ב-2 בספטמבר 2015, כשתמונות של ילד בן 3 שטבע, אלן קורדי הופיעו בכל טלוויזיה וכחדשות חמות על כל כותרת בעיתון.

 

פתאום, כולנו הזדעזנו. ממשלות התחילו לדבר על "כמה נורא זה" ושינו את מדיניות קליטת הפליטים באירופה.

זהו כוחו של הסיפור הבודד, של האדם הבודד שהצליח לעורר אפתיה ובעקבותיה פעולה.

 

איך כל הסיפור העצוב הזה קשור לכותרת?

מזמינה אותך לקרוא את המאמר המלא (באנגלית) שנכתב יחד עם חברתי, לינדה גרוס, במסגרת המיזם המשותף שלנו "NONDATAPEEPS" בו אנחנו עוזרות לאנשים שצריכים לבנות מצגות עמוסות מידע ונתונים שצריכות להניע אנשי "רק לא נתונים" לקבל החלטות.

 

למאמר המלא


שלחו לנו וואטסאפ